לאני היקרה,
וואו, איזה מסע. אני כותב את מילים אלה ממרום 35 משפטים. וכעבור 10 חודשים כבר מתחילים לשכוח…
מה שתמיד אומרים על הטיפול וזה נכון – אני אותו הדבר. באיזשהו מקום שום דבר לא השתנה. ומצד שני אני לא אותו אדם. זה נשמע משפט בעל סתירה פנימית אבל הוא לא. את ההבדל בין הרצוי למצוי כולנו מכירים. אצלי היה הבדל עצום בין האני הרצוי לאני המצוי – זה שכולם רואים. לעיתים, אולי אפילו לרוב, ההבדל היה קטן. אך הדרך הייתה מלאת ספקות, שאלות, ספקולציות, תיאוריות, הסתכלות אחורה, מחשבות על ההשלכות, מחשבה על האחר, איך אני אתפס…. אם הצלחת לקרוא את המשפט הזה בנשימה אחת – כל הכבוד!
והמירוץ הזה של מחשבות היה הרעש שליווה כל פעולה, שיחה, מחשבה, תהיה, חלום, שאיפה. רעש, רעש, רעש. הייתי שבור. לא נראיתי שבור. אבל הייתי שבור. הייתי במקום שלא היה איכפת לי אם אמות. לא נהניתי מהחיים. לא טעמתי את החיים. פחדתי מהחיים. זו לא דרך לחיות. את זה ידעתי. זה לא מה שהיה כתוב בהוראות. זה לא מה שמכרו לנו כשהיינו ילדים.
ואולי כן. כי הכל בא משם. מאותו ילד שרצה לרצות את ההורים, אותו ילד שכוחו החיצוני היה חלש. אותו ילד שאיבד את עצמו. שפחד לגדול. שלא רצה להיעלם. שחיבל מבלי שאשים לב. והילד הזה הוא אני. הוא האני שהייתי.
עברתי על רשימת המשפטים. בזמן אחר הייתי מתבייש בקריאתם. זה באמת מי שהייתי? זה כל כך זר לי היום. הדברים הכי בסיסיים לא עבדו כמו שצריך. לא ידעתי לשים גבולות, לא הרגשתי בעל ערך, סבלנות לא היה, אמונה היתה בחוסר – המון פחדים, המון חרדות חוסר רצון להסתכל קדימה.
אני יודע שדברי הם נכונים למרות שעל פניו זה לא היה כך. נכון שהייתי מכור לטלביזיה, ואוכל, ובזבזן כרוני. שלא יכולתי לדמיין את חיי ללא YES וללא כרטיסי אשראי. החרדות היו אמיתיות. והיום גם החופש שאני מרגיש, השקט שהולך ומתממש בפנים – גם הם אמיתיים.
אתם צריכים להבין שאני לא באמת הייתי אני. לא היה אני. היה כל כך הרבה רעש שכל מה שרציתי זה לשמוע את הקול שלי בכל הבלאגן הזה. ומאחר ולא דיברתי בקול רם כל כך הרבה שנים אפשר להגיד שהפסקתי לדבר. נדמתי. ועכשיו אני לאט לאט לומד. לומד את עצמי. עצמי ללא הקולות של אחרים (בעיקר אמא שלי, שהייתה מאוד דומיננטית). וזה כמו שפעוט לומד ללכת. לפעמים נופלים אבל זה לא כואב – זו חוויה. החיים הופכים לאוסף של חוויות, כל רגע וכל שניה מלאים פוטנציאל של חיים. והחיים האלה מלאים כוח. והוא כוח אמיתי. הוא הכוח שנובע מהחיבור לעצמך. מירכוז, חיבור – אל הלב, אל הנשמה. הוא כוח טהור כי האור הפנימי שלנו עובר הרבה פחות פילטרים. וכל פילטר, כל רעש היה מוריד מהעוצמה. עוד קצת ועוד קצת.
ועם כל קליפה שמוסרת מרגישים יותר קלילים. זה תהליך, זה לוקח זמן. אבל כמו שאני שאלה אותי בהתחלה – האם אני מוכל להשקיע אפילו שנתיים בשביל יום אחד של שקט ושלווה פנימיים, אמיתיים? והתשובה שלי הייתה כן. כן שנבע מנואשות; מהמצאות במצב שלא יכולתי לסבול יותר.
והחיים לא קלים. אבל הם פשוטים. ועם קצת סבלנות והתמדה מגיעים למצב שמסוגלים להתמודד עם הכל. הנפילות הן לא התרסקויות. הן הזדמנויות לעלות מעלה ומעלה, ולעוף…
אני יודע שהטיפול עוד לא נגמר ויש עוד דרך לפני אבל אני מאושר בדרכי והרבה בזכות הראיה שלך של המקום ממנו הכול מגיע וההבנה של איך יוצאים מישם, הסבלנות התמיכה וכל העזרה שלך.
תודה רבה מקרב לב,
דן