הטיפול אצל אני
לא אשקר…. לא רציתי להיכנס לחדר בכלל.
לא רציתי לספר לעוד מישהו, מי אני? בקושי הייתי מסוגלת להגיד עצמי…..
נכנסתי לחדר, התיישבתי בכיסא מול אני … ושתקתי…
"אני לא יודעת כל-כך מה להגיד", זהו המשפט הראשון שאמרתי וחשבתי.
את לא צריכה להגיד משהו מסוים, רק מה שלומך ואיך את מרגישה? אמרה לי אני וחייכה.
והחיוך הזה… החיוך הראשון, הקשר הראשון, כאילו פעם ראשונה נפגשנו.
החיוך הזה נתן לי את הכוח להתחיל לא רק את השחה, את הרצון לשנות את החיים.
התחלתי שבורה , התחלתי חצי בן אדם, בן אדם שלא יודע מה הוא רוצה, נערה שעדיין לא
חיה את החיים, והחיים עבורה מפחידים.
הרגע הזה שאתה מתבונן מהצד על החיים שלך וחושב… למה אני כאן? למה יש משמעות
עבורי?
הרגע הזה הוא רגע של פחד, מי רוצה לראות מהצד את מה שהוא יכול לחוות בעצמו?
את הריגוש של כל רגע טוב, שכחתי.
את החיוך והדמעות כבר לא הרגשתי.
את האהבה שמקיפה אותי לא הרגשתי שהיא קיימת.
הרגשתי לבד, אבל כשישבתי מול אני בכל פגישה הרגשתי שיש מישהו שמקשיב לי, שאכפת לו, לא שופט לא מתעלם, אלא ממש מקשיב שומע ועוזר.
אני ילדה מאומצת מברזיל, וזה מצחיק כמה לכתוב את זה עושה לי טוב ולא גורם לי לבכות או לרצות לשנות את העובדה הזאת.
כשהתחלתי את הטיפול דיברתי על כל דבר חוץ מזה, רציתי להדחיק לשכוח בכלל שזה מפריע לי, לא רציתי להאמין שאכפת לי שמסרו אותי לאימוץ, שהאימא הביולוגית שלי לא רצתה אותי או שחרדת נטישה נמצאת על הפרק.
זה כל מה שעניין אותי, אבל היה קשה לי להודות ולומר. כשאמרתי סוף סוף, בכיתי נורא, רציתי לקום וללכת, התביישתי שאכפת לי כל כך. אבל באותו הרגע השתחררתי, חייכתי והרגשתי הקלה עצומה.
עלו עוד הרבה דברים שמתקשרים לעוד דברים, ולאט לאט הרגשתי איך הגוף שלי מתנקה, איך פתאום אני מוכנה לשתף מבלי לחשוש, בלי לפחד, איך הכול זורם בטבעיות.
כל משפט שעשינו, בהתחלה צרב בלב להגיד אותו בקול רם ובפגישה הבאה כשאמרתי אותו שוב, זה הצחיק אותי כי שכחתי בכלל שזה כאב.
בכל פעם שנכנסתי יצאתי משהיא אחרת. אבל לא סתם משהיא , ה"אני האמתית".
זו שכן מרגישה את הטוב בכל רגע שעובר, זו שכן רוצה להרגיש כל חיוך וכל דמעה. וזו שכן יודעת שמקיפים אותה אנשים שאוהבים מכל הלב.
זה נשמע הזוי, או לא אמתי, איך מרגישים את השינוי כבר מההתחלה, למרות שזה הולך בהדרגה לאט לאט ולקראת הסוף בכל רגע נתון.
סוף סוף אני מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים.
סוף סוף אני מסוגלת לחוות את הרגע ולא להתבונן יותר מהצד.
החושך הזה שהקיף אותי הפך לאור שמסמל עבורי את האור בקצה המנהרה.
אני לא אגיד שלא קשה לי, או שתמיד קל, אבל הצלחתי בעזרתה של אני להביא את עצמי
למצב, שכשרע לי אני יודעת איך לצאת מזה ואיך להתמודד וכשמפחיד אני מסתכלת פחד בעיניים.
אני אמרה לי "הפחד נמצא שם כדי לעזור לנו, לא כדי להפחיד אותנו כמו שכולם חושבים… צריך לדעת איך להשתמש בו, לא להתעלם, כי אז הוא חוזר ומצליח להפחיד עוד יותר מדברים שלא באמת מפחידים ולא באמת יקרו"
והיא צדקה וזה מדהים עד כמה…
אני לא בטוחה מה באמת גרם לי לרצות לעשות את הטיפול, אני כן בטוחה בבן אדם שגרם לי להאמין ולראות שזה אפשרי ואכן עוזר.
אני המקסימה, שהפכה כל רגע וחוויה קשה לנוחות וביטחון ולחוויה מהנה.
מה יותר כיף מלשמוע כשאומרים לך כמה השתנית, איך את נראית מאושרת ולראות
ולהרגיש שאני מצליחה להתמודד עם קשיים.
מה יותר כיף כשאני סוף סוף מצליחה להעז ולעשות דברים שלא העזתי בחיים.
הכיף הוא שלא רק שאני עזרה לי לעזור לעצמי, אלא שיש לי משהי שבכל פגישה מחייכת ומקשיבה והכי חשוב גורמת לי להאמין בעצמי.
התחלתי שבורה, התחלתי חצי בן אדם, בן אדם שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו שהחיים מפחידים….
עכשיו, אין לי מושג מי זה האדם הזה ומי זאת הילדה הזו, אבל זאת בטח לא אני…היום אני ההיפך המוחלט.
והכל בזכות אדם אחד נפלא…אני….
תודה רבה רבה על הכל!
לי