הגעתי לטיפול לאחר ששוב פוטרתי מהעבודה.

מגיל 18 עד גיל 28 עבדתי בברים, קייטרינג, חתונות, ביסטרו, בתי קפה ומסעדות.

במשפחה הבדיחה הקבועה הייתה – נו, אז איפה את עובדת עכשיו? ותמיד זה היה מצחיק, כי באמת כל פעם נתתי תשובה אחרת.

הבעיה הייתה שבכל מקום כמעט זה נגמר בפיטורים, או סכסוכים או כעס.

גם אם כעובדת הייתי מוצלחת, היו לי בעיות קשות של יחסי עובד-מעביד, "גישה בעייתית" קוראים לזה.

היה לי חבר שאמר לי שאני לא יודעת לקבל סמכות. אמרתי לו שאין לי בעיה עם סמכות כשאני מכבדת אותה, הבעיה היא עם סמכות שאני לא מכבדת. אז הוא צחק ואמר- הקטע בלקבל סמכות היא לקבל את הסמכות שקשה לכבד…

חשבתי שאני יודעת יותר טוב מכל הצוות ומכל המנהלים, הייתי יכולה ממש לצעוק על חברי לצוות באמצע הסרוויס אם הם לא עבדו כמו שחשבתי שהם צריכים.

לא מזמן פגשתי את אחד העובדים שהגיע ממש כשעזבתי, והוא אמר לי שנראיתי ביצ'.

תצטרכו להאמין לי, אבל לא נהניתי להיכנס לסכסוכים האלה כל פעם, זה היה מביך אותי, כל העצבים האלה. הרגשתי כמו ילדה, איך אני נופלת לזה כל פעם מחדש ולא מצליחה לשלוט על עצמי ועל הרגשות שלי. הייתי מסבירה לעצמי למה לא כדאי לי להתעצבן, והיו לי את כל הסיבות וההצדקות להירגע, וזה היה מחזיק שבוע – שבועיים והייתי חוזרת לסורי.

זאת רק דוגמה קטנה מהחיים שלי עד שהגעתי לטיפול.

הנה כמה משפטים שמדגימים את התחושות שליוו אותי בחיים:

פער גדול בין מי שהרגשתי שאני באמת מבפנים-  לבין איך שהייתי והתנהגתי כלפי חוץ.

הראש עבד שעות נוספות- מנסה לנתח הכול כל הזמן

ביקורתית

צינית

פרפקציוניסטית שמאוכזבת מהתוצאות באופן קבוע

חוסר "טקט"

לא מבינה את המציאות באמת כמו שהיא

ובעיקר-

לא חיה את החיים, לא מרגישה אותם, לא מנצלת את ההזדמנויות המדהימות שצצות כל יום.

הייתי מסתכלת על אנשים אחרים ואומרת-

וואו, הם נראים כאילו הם מה זה נהנים.

וואו, איך היא כל הזמן מחייכת, למה אליי ניגשים כל הזמן ואומרים לי "תחייכי קצת"

הייתי מקנאה בנורמליות ובשפיות של האנשים האחרים שראיתי.

איזה תסכול. איזה חוסר אונים.

בתוך תוכי ראיתי את הבעיה ופשוט לא ראיתי את הפתרון.

ניסיתי טיפול פסיכולוגי, פורום מהסוג של "התבוננות פנימית והעצמה", טיפול אלטרנטיבי, יוגה, הודו, נטרופתיה…

תחושות התסכול נשארו כל הזמן.

גם התחילו בעיות רפואיות בעור הידיים (אסטמה של העור) ובעיות במעיים.

ואז הגעתי לאני לטיפול.

הטיפול הכי הזוי, הכי לא הגיוני, הכי לא קשור…. היד, המספרים, המשפטים… הכל נשמע כל כך מוזר.

הסיבה היחידה שהגעתי לטיפול היא כי הייתי נואשת, ולא היה לי מה להפסיד.

בערך חודשיים אחרי תחילת הטיפול התחלתי לעבוד בחברת הפקה.

עבדתי שם 7 חודשים נהדרים, ומשם עברתי למקום עבודה אחר, כמפיקה, בזכות המלצות. נשארתי שם ארבע שנים.

זה כבר חמש שנים שאני מחייכת וצוחקת ומתקדמת בחיים.

תחום הזוגיות שהיה תקוע הרבה שנים- השתחרר.

האמביציה המודחקת- עפה קדימה ואני יחד איתה.

גם מבחינה רפואית ופיזית אני במצב מצוין.

אני באמת יכולה להגיד שאני חיה, מרגישה הכל, רואה הכל.

מכירים את זה ששואלים מישהו – האם אתה מאושר?

אז אם תשאלו אותי – התשובה תהיה כן.

לגמרי.

מעין J