איך אפשר למדוד תנועה אנושית רגשית? כמה התקדמתי? אפשר, כנראה, רק להביט אחורה, הרחק אחורה, אל המקום בו הייתי פעם. אחר כך להביט פנימה, ולדעת. באותה המידה, איך אפשר למדוד כמה עזר לך אדם אחר? כמה השפעה הייתה לו עליך? אפשר, כנראה, רק לנסות לחפש את הנוכחות של אותו אדם לאורך הדרך המרוצפת שבין המקום הרחוק ההוא בו היית פעם, לבין ההוויה הפנימית שבה אתה עומד, או נע, היום.
התחלתי את הטיפול אצל אני מתוך עמדה שבה הבלבול ואובדן הדרך היו סערה שאיימה למוטט עליי את עצמי.
העולם החיצוני סיפק לי אישורים שוב ושוב לכך שאני שווה, שאני טוב, שמגיע לי טוב, אבל איכשהו מציאות שבה אני אוהב את עצמי, מעריך את עצמי, מרוצה מעצמי ושמח במה שיש לי, נראתה כמו מדע בדיוני, או לפחות כמו חוויית חיים שיכולה להיות שייכת רק לאנשים אחרים.
אני מביט היום פנימה ורואה את עצמי עומד, ונע, בתוך שדה של אהבה עצמית שאין עליה עוררין. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, או קיטשי, אבל זו אמת פשוטה ביותר, ומעשית ביותר.
פעם, המכשולים שנתקלתי בהם לאורך הדרך שלי היו מספרים לי סיפור הרסני על עצמי. כל אתגר היה מראה מעוותת לחולשות שלי, כל קושי היה עדות לכך שעליי לוותר. הכישרון שתמיד קיוויתי שיש לי, ואחרים היו בטוחים שיש לי, נחנק בעשן של קשיים רגשיים ושל הרגלי חוסר אמונה עצמית ישנים. היום, המכשולים שאני נתקל בהם מרגשים אותי. לא הכל חלק, לא הכל טוב, אבל כשמתחילה להרים את הראש חרדה, היא יודעת, ממש כמעט לבד כבר, להפוך למתח בריא של עשייה. את העבודה בדרך הבלתי נתפסת שבין שתי הנקודות ההפוכות האלו, עשיתי אצל אני.
למפגשים הראשונים הגעתי עם גבה אחת מורמת באופן די קבוע. לא הבנתי מה אני רוצה ממני, ויותר מזה – סירבתי לקבל את העובדה שדרוש שינוי עמוק כל כך, אחרי שנים ארוכות של טיפולים פסיכולוגיים. הייתי אז ללא עבודה, אחרי החלטה לעזוב את המקצוע שלי, ובחולשה נפשית גדולה וכרונית.
ובכל זאת, כוח כלשהו גרם לי להמשיך להגיע בעקביות שבוע אחר שבוע, ועוד לפני שהסכמתי לקבל באופן מודע את מה שאני רצתה וידעה איך לתת לי – השינוי התחיל לקרות. צעד-צעד, לבנה אחר לבנה, הרגשתי את עצמי נבנה, והחיים עצמם, הדברים שקרו לי בחיי היומיום, הראו לי שהטיפול עובד. שמשהו זז, ושאין דרך חזרה: אני על מסלול חד סטרי של חיפוש ומציאת הטוב עבור עצמי. האמונה, וההבנה של האופן שבו התהליך פועל, הגיעו רק אחר כך. הכוח הצטבר והתעבה, והאור כבר כאן, הוא לא בקצה המנהרה.
יש משהו שלם בטיפול אצל אני: השיטה שלה, והאישה שהיא, שילוב של רוח ופרקטיות אינסופית, יוצרות יחד את השלם הזה. יש גם סמליות שאי אפשר לפספס בכך שזה השם שלה: אני. מה שהיא עושה הוא לעזור לך למצוא איזה אני מקורי ושורשי, שתלאות החיים כיסו באבק וצמחיית פרא. כשה"עצמי" הזה מתגלה, מתברר שהדרך היא ברורה וקלה הרבה יותר. ואפשר לנשום עמוק ולהמשיך בה בראש מורם.