אני כותבת שנה אחרי שסיימתי את הטיפול, אני בחודש תשיעי להריון, צפויה ללדת בקרוב. אם לפני כמה שנים מישהו היה אומר לי שזה מה שיקרה הייתי צוחקת, או בוכה, כי לא האמנתי שהגוף שלי והנפש שלי יכולים להכיל דבר כל כך גדול כמו חיים.

כל החיים חייתי בהסתרה. החל מגיל צעיר, הייתי מסתירה את החיים שלי מההורים, זה לא שחייתי חיים כפולים, אלא חיים שבורים. כלפי חוץ כביכול ״תפקדתי״ עבדתי ולמדתי, היו לי חברים, ולצופה מהצד החיים שלי יכלו להיראות בסדר. אף אחד לא ידע או יכל להבין את עומק המצוקה שלי, את הפער הגדול בין הדמות שהצגתי כלפי חוץ לבין מה שהרגשתי וחוויתי מבפנים.

בפועל הרגשתי אבודה, ויצירת הארשת הנורמלית עלתה לי בהשקעת אנרגיות אדירות, בחרדות ובבריאות. הייתי מותשת, הכול היה קשה ופגוע. חליתי וסבלתי מכאבים כרוניים שלא נתנו לי מנוח. הדיכאון היה שם כל הזמן, תמיד נוכח ומאיים להשתלט, כפי שקרה שוב ושוב לאורך חיי. עסקתי במיסוך, הייתי מעשנת ושותה, והיום אני מבינה שגם הכאב שנשאתי היה חלק מהמיסוך שאִפשר לי לתפקד. כל המסך הזה אפשר לי להדחיק ולהסתיר את הכאב הרגשי שחוויתי, כאב שלא הייתי מסוגלת להתמודד איתו. חייתי בפער, כאילו אני חיה חיים של מישהי אחרת.

ההתנהלות הזאת השפיעה על כל חלק בחיים שלי. מערכות יחסים חברתיות שלי התבססו במידה רבה על ריצוי, עבדתי בעבודות סטודנטיאליות ולא העזתי להתקדם, לא הרגשתי שיש לי מה לתת לעולם או לאחרים.

הגעתי לטיפול של אני אחרי שהחלטתי שאני רוצה לחיות. כשנתיים קודם לכן ניסיתי לעשות שינויים משמעותיים בחיים שלי: הלכתי לעבוד במקצוע שלמדתי, במקום מיטיב, אימצתי כלב, פגשתי את בן זוגי – אהבת חיי, ואפילו הפסקתי לעשן אחרי שנים ארוכות של עישון מסיבי. זו הייתה תנועה נכונה קדימה, אבל בפועל שום דבר לא באמת עבד. היה לי כביכול הכול, ולא היה לי כלום. רציתי לברוח, לא הצלחתי לראות את הטוב או את הפוטנציאל לטוב. כל כך סבלתי וכל כך פחדתי והייתי חסרת ביטחון, לא ידעתי איך לחיות בתוך החיים שלי.

בעבודה במקצוע שלי הקושי היה נוכח מאוד. לא הרגשתי מוערכת מקצועית, חייתי בתחושה מתמדת שעוד רגע יפטרו אותי, וגם פעולות פשוטות כמו כתיבת הודעה לקולגה דרשו ממני אנרגיות לא פרופורציונליות. מתוך המצוקה הזאת רציתי לעזוב ולחזור לעבודות פשוטות יותר, כאלה שהכרתי מתקופת הסטודנטיאליות. במקום להמשיך ולהתקדם במסלול המקצועי המעשי שהחזקתי בו, פניתי ללמוד קורס של משרד התעסוקה, בניסיון למצוא דרך שתהיה לי קלה יותר. במקביל התרחקתי מחברים, הייתי מוצפת חרדה וחששתי שיראו אותי במצב הזה. הרגשתי כמו עלה נידף ברוח.

בטיפול התחלנו לאט לאט לקלף דברים. למדתי כמה דברים – ובראשם שהטיפול עובד. זה לקח זמן. בהתחלה היינו בכיבוי שריפות, בניסיון לשמור על מה שיש לי, להחזיק את היום-יום, לחיות. אבל ככל שהזמן חלף התחלתי ללמוד לנסח את המטען הרגשי שנשאתי כל חיי. גדלתי בבית מאוד מורכב ועד הטיפול לא הבנתי עד כמה המקומות שאליהם הגעתי בחיי קשורים ישירות לעבר שלי.

כשאני מסתכלת על זה היום, מה שבאמת נדרש ממני בתהליך היה להיות בו, להתמיד, ולהאמין –ובזכות זה הצלחתי לעמוד בו. גרתי לאורך רוב הטיפול במרחק שעתיים נסיעה, ונדיר שפספסתי טיפול, אם בכלל. אני יכולה לומר בלי שום היסוס שאני הצילה את החיים שלי. לא במובן הפשוט, יכולתי להמשיך לחיות גם קודם פיזית, אבל המשמעות, התוכן והיכולת לחיות את החיים שלי כפי שהם היום אפשריים בזכות הטיפול שעברתי.

לאורך הטיפול, שארך כמה שנים, דברים הלכו והשתפרו. למדתי לחיות, להיות עצמי, לדרוש את המקום שלי במרחב. ולאט לאט התחזקתי. ככל שיכולתי לחיות את החיים שלי, גיליתי שהעולם נפתח עבורי. הלכתי להיות עצמאית במקצוע שלמדתי, לקוחות הגיעו, בהתחלה הייתי בשוק כשלקוחות המשיכו להגיע ולחזור אליי. חברים חיכו לי כל הזמן הזה, וכשהייתי מוכנה הם היו שם, והחיים שלי הלכו והשתפרו. זה אמנם לקח זמן, אבל זה טיפה בים לעומת חיים שלמים.

כיום אני נמצאת במקום מאוד שלם, עם בן זוגי ועם המשפחה שהקמנו. העסק שלי מצליח, אני על הדברים, בצורה מלאה ומפוכחת, לא מעורערת, אלא להיפך, מנהלת. ברור לי שכל זה לא היה מתאפשר אם לא הייתי פוגשת את אני. איך בכלל היו לי הכלים להבין שאני ראויה ואהובה?

הייתי בהמון טיפולים לפני שהגעתי לאני, אף אחד לא באמת ראה אותי ולא האמין בי שאני יכולה להתמודד, ואף אחת לא פגשה אותי באמת. זה היה כמו פלסטר – בקושי רב החזקתי את הראש מעל המים במשך שנים, בדיעבד אני מבינה שזה דימוי מדויק לחיים של הישרדות, ולכמה קשה זה היה.

אני כבר לא זוכרת מתי הייתה נקודת המפנה, אבל היא קרתה. החיים שלי השתנו מקצה לקצה, פתאום נהיה לי קל והפסקתי להרגיש רדופה, וזה לא רגע שחלף, זה רק הולך ומשתפר עד היום. לאורך הדרך אני אמרה לי דברים שלא האמנתי שיקרו – והם קרו, ועדיין קורים. וזה רק הולך ומתעצם עם הזמן. אני כבר לא בפחד, אלא בסקרנות לחיים. במקום שאני נמצאת בו היום לא הייתי משנה דבר, הקושי הפך לכוח, באמת ולא כקלישאה. אני חושבת שעד שלא חווים שינוי כזה קשה להאמין שהוא אפשרי, ובכל זאת, אני מקווה שמישהו שיקרא את זה יקבל תקווה. אני הייתי שם, אני יודעת כמה קשה להאמין שיכול להיות טוב.

אני, תודה שפגשת אותי באמת, ותודה שלקחת אותי בדרך לחיים טובים, מלאים, שלי.