מה אם הייתי יכולה להגיד לך שהחיים יכולים להיות בדיוק כמו שאת חולמת? בלי התנגדויות, בלי כאב, פשוט טובים וזורמים- הכל פשוט!? כנראה שרוב האנשים היו אומרים שזה לא אפשרי, הרי התרגלנו לחיים קשים אבל האמת היא שאנחנו לא נועדנו לסבול, המשימה שלנו, של כולנו ללא יוצא מן הכלל זה לשמוח מעצמינו, מהיצירה שלנו בעולם, מהמערכות יחסים שלנו. ואני התברכתי בהזדמנות חיים חד פעמית לעבור דרך כל הכאב כדי להגיע לצד השני של המנהרה- בטיפול של אני, שלקחה אותי מהצד האחד של הכאב לצד השני של האושר הפנימי האמיתי. 

היום אני מתבוננת על החיים שלי בכנות ואומץ פנימה אל תוך הלב שלי, ויש אירוע אחד ששינה את הכל: המפגש עם אני. יש קו מפריד מאוד ברור, של איך החיים שלי נראו לפני ואיך שהחיים שלי היום. הגעתי בנקודה בחיים שלי שכבר כמעט איבדתי כל כח-רצון לעשות שינוי אמיתי, פחדתי מהלא נודע, כל כך התרגלתי לבעיות שלי ולתסבוכות שלי, לחשוב על חיים בלעדיהם היה נראה לי בלתי אפשרי; הזהות שלי הייתה הבעיות שלי, הקורבנות שלי, השתלטנות שלי. עד כדי כך שלא ידעתי עד כמה אני עומדת בדרך מלהגשים את עצמי. 

קיבלתי את זה שכנראה אני ״דפוקה, מקולקלת, בעייתית, שקרנית, משוגעת…״ לא בגלל ילדות גרועה, לא כי היה לי סיפור חיים מורכב במיוחד, אלא כי הנפש שלי עדינה כל כך ואני לא ידעתי לגשת לעצמי, בכבוד, בהערכה ובאהבה בסיסית. הדבר החשוב לי ביותר בזמנו היה ״איך אני נראית לסביבה״ הייתי כל כך עסוקה בתדמית של עצמי שלא זכרתי מה האמת מאחורי התדמית שבניתי לי. הרגשתי שאין לי נקודת התחלה אמצע או סוף. הייתי אבודה בעולם וכל פעם טובעת כדי שיצילו אותי מלהתמודד עם עצמי.  

אני מצאתי את עצמי כל פעם מחדש נכנסת למערכות יחסים אלימות, מייצרת טראומות על גבי טראומות ובעיקר מתעוררת כל בוקר עם לב כבד של משהו שמרגיש לא נכון, סובלת עמוק בפנים ועושה הכל שלא יראו ויגלו כמה כואב לי באמת, כמה בודד לי עם עצמי וכמה מפחיד לי בלבד שלי. הייתי מוכנה לוותר על כל ערך עצמי רק כדי שיהיו איתי, ולבסוף זה תמיד הביא אותי לאותה נקודה- סבל בלתי יאומן. האמנתי שככה הם החיים, סובלים ואז מתים. למרות זאת הרגשתי שאני רוצה משהו אחר- שחייב להיות יותר לחיים ובחלומות הכי טובים שלי לא האמנתי שיכל להיות עד כדי כך מדהים. 

  לא הבנתי מהו ״האחר״ הרחוק הזה שהיה לי בדמיון, היום אני יודעת שזה בכלל לא ״אחר״ וזה גם לא רחוק וזה לא הדמיון- אלא זה הכי קרוב שיש וזה הכי שלי וזה הזיכרון של הנשמה שלנו שעמוק בפנים, כשפוגשים את עצמינו ואחרי שמורידים את השכבות, מנקים את האבק והאמונות שצברנו על עצמינו חיים שלמים, שם אנחנו נמצאים… בוהקים ומובהקים- מלאי אש ושמחת חיים, זורחים ונהנים מהמהות של להיות  בדיוק כמו שאנחנו. כמה זה נשמע פשוט? להיות אנחנו… כמה זה מסע מאתגר עם מיליון מכשולים, מלא רגעי פקפוק, אבל המסע הכי משתלם שעברתי והוא שלי לנצח. 

הייתי מטופלת לא קלה בכלל במילים יפות, הייתי בלתי נסבלת ואיכשהו אני הצליחה לחבק אותי למרות שבהתחלה הייתי: צינית לטיפול, לא רציתי את הטיפול, רציתי כבר להיות אחרי, רציתי שיתנו לי שיקוי קסמים שכבר יביאו אותי לנקודה שאני נהנית מעצמי ומהחיים שלי. אבל אין דבר כזה – יש רק את התהליך, והתהליך הוא יד ביד עם אני שכל פעם מחדש מחזירה לך את המושכות לידיים ונותנת לך להרגיש אדונית לחיים שלך. וכמה היה לי קשה לקחת אחריות, לקחת את עצמי ביד ולדעת שיהיה בסדר. אבל לא הייתי לבד- אני הייתה איתי לאורך כל הדרך. גם שסירבתי להאמין וכל פעם ניסיתי להבין איך זה אמור לעבוד, אבל יש דברים שהראש לא יכול להבין לעולם- זיכרונות של הגוף הנפשי שלנו, אי אפשר לשכנע את עצמינו אלא צריך פשוט להיות שם בשביל להבין. לעבור דרך. היה לי קשה לסמוך על הטיפול רציתי לברוח וכעסתי על אני שהיא לא ״מתקנת אותי״ הרי זה התפקיד שלה. היא חזרה ואמרה לי לאורך כל הדרך – זה יעבוד אם אני אבחר בעצמי, אם אתחייב לעצמי ובאיזה שהוא שלב פשוט נכנעתי. כבר לא היה לי כח להילחם, באני, בהורים שלי, בבן זוג שלי, בכל העולם ובעיקר בעצמי. 

הגעתי שוב פעם לנקודה שהכל מתפרק לנגד עיני ואיך זה הגיוני ששוב אני מייצרת מציאות של סבל סביבי, ההבדל הפעם היה שאני הייתה לצידי וכבר הייתי חצי שנה בטיפול אבל אז, בנקודה ההיא באמת הטיפול התחיל. אני ידעה לתת לי בדיוק את מה שהייתי צריכה- אהבה וחמלה יחד עם האמת המרה. היא הייתה שם ביום ובלילה- היא לא וויתרה עלי גם כשאני כבר כמעט התייאשתי- אני דחפה אותי לפגוש את עצמי כמו שהגעתי לעולם הזה – נקייה, אהובה, חזקה, מלוטשת כמו יהלום וחמודה כל כך למרות ובזכות כל מה שאני. 

קשה להסביר במילים את מה שהטיפול בפועל עושה אבל המציאות והסביבה משקפים לנו את ההתקדמות כל הזמן. אני הייתה תמיד אומרת לי ״את עוד תראי, איך הגלגל יסתובב לו״ ולא האמנתי עד שהגעתי לנקודה הזו שפתאום קצת יותר טוב, פתאום אני מגיבה אחרת לסיטואציות, פתאום אני מרגישה אחרת ולאט לאט פתאום טוב- אבל טוב כל כך שבהתחלה קשה להאמין לכל הטוב הזה. 

למרות שאני ניסיתי לחזור למקום של ההרגלים שלי והיו לי נפילות בדרך, הנפילות הלכו וקטנו, ופתאום אין יותר נפילות. ואז תקופה ארוכה טוב. טוב כזה של שקט, שלווה, נעים. 

זה הרגע הכי מרגש, כי אנחנו יודעים שהגענו וזה לגמרי שלנו, זכינו בזה ביושר ואי אפשר לחזור למקום השחור הזה עכשיו שהנפש טעמה את טעם האור. לא שינינו את המציאות סביבנו- שינינו רק את עצמינו. והמציאות משקפת בצורה הכי ברורה את כל העבודה הקשה שעשינו בתהליך שעברנו, את ההשקעה של הזמן, הכסף ובעיקר האומץ לב שהמשיך להביא אותנו לטיפול. 

הרגע שהתחייבתי לטיפול באמת היה בדרך חזרה מירושלים לתל אביב- וחשבתי שוב פעם על מה שקורה בטיפול ״איך זה עובד? איך זה אמיתי?״ אני היא לא כמו כל שאר המטפלים שעד עכשיו היו לי (והיו לי מלא…) רוב המטפלים הם מהסוג שמלטפים אותך ואומרים לך כל מיני משפטים כדי להרגיש יותר טוב, אני אמרה לי דברים קשים, היה לי קשה לשמוע את הדברים ולעבור את הטיפולים שלה בהתחלה – אבל משהו בתוכי אמר לי שאולי אם עד עכשיו היה לי נעים בטיפולים וכלום לא השתנה אצלי בחיים אולי זו הדרך לעורר בי שינוי, אולי יש כאן משהו אמיתי. 

אחרי שנתתי לעצמי ליפול למים פתאום התחילו הדברים לזרום ולהשתנות כנגד עיני. פתאום פגשתי את עצמי- ולמדתי להעריך את עצמי, לדאוג לעצמי ליהנות מהלבד שלי והיום אני כבר יודעת איך לאהוב את עצמי, אהבת אמת. בנוסף לכל, כל מפגש עם העולם שהיה לי התעצם ונהיה ליותר טוב- המערכות יחסים בחיים שלי היו פתאום הבונוס של מה שהיה לי עם עצמי גם ככה, הפסקתי לחיות למען להרשים את העולם והתחלתי להרשים את עצמי- זו תחושה מקסימה. 

מזוגיות שלא היה עובר יום ולא היה לנו פיצוצים ברמות הכי כואבות וקשות שאפשר לדמיין- הייתי מתחננת לאהבה אבל דוחפת אותה ממני בו זמנית, כי לא באמת ידעתי איך לאהוב את עצמי. היום אני עם אותו אדם נפלא (שלא עבר טיפול בעצמו) ומושלם לי – אני מרגישה מלכה, אני אהודה ואני מרגישה הכי טוב שהרגשתי אי פעם, אני אהובה כל כך ובעיקר על ידי. ממערכת יחסים עם הורים מאוד שתלטנים שלא נתנו לי לקחת החלטות על החיים האישיים שלי והייתי תלויה בהם כלכלית ורגשית עד גיל מאוד מאוחר – היום אני עצמאית- אני אדונית לעצמי- והם היום מבקשים להתייעץ איתי ומחפשים את הקרבה אלי כמו שלא דמיינתי שאפשרי. המשפחה שלי זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלי- מה יהיה אם אני באמת אהיה מאושרת ואלך אחרי הלב שלי? מה יהיה כשאני לא אצטרך אותם יותר? ומה שקורה זה שכולם רואים את הטוב הזה שאת מקרינה ואין לאף אחד מה לומר… האמת היא שאנשים כן אומרים דברים – אבל הדברים שאומרים זה: ״ואו מה עשית? איך את כל כך שלווה ורגועה? איך עשית שינוי כזה גדול בזמן כל כך קצר?״ והתשובה החד משמעית היא: ״אני.״ 

אני תגיד התשובה היא ״את״. פשוט חזרת לאמת שלך- והטיפול להבדיל ממיליון טיפולים אחרים מחזיר אותך לאמת הבסיסית כנקודת מוצא שממנה הכל אפשרי כמו אדמה פורייה לצמוח. היום טוב לי, נעים לי, כייף לי איתי. ולא מפחיד אותי להגיד את זה בקול רם, כי אף אחד לא יכל לקחת לי את זה, יש את זה בשפע אין סופי. כשאני מסתכלת לאחורה אני לא מאמינה באיזה מקומות הייתי- מקומות שהיום גם בכאילו אני לא יכולה לחזור אליהם.

אני עכשיו בבידוד בגלל הקורונה- ואם זה היה תופס אותי לפני שנה הייתי משתגעת- היום אני מתרגשת מלבלות כל כך הרבה זמן עם האדם היקר לי מכל- איתי. וזה אמיתי זה הכי הכי חשוב מהכל כי כל מפגש שיש לי עם אחרים קרובים או רחוקים- אני מגיעה מלאה ושלמה- וזה רק מוסיף ועושה טוב לאחרים גם כן. היום אני מאמינה שאני רצויה, בלי להתאמץ אני יודעת שאין דבר מדהים כמוני בעולם- וזכיתי להיות אני. וככה גם כל מי שסובב אותי זוכה בי. 

תודה לך אני על כל הרגעים שלא וויתרת עלי, ועזרת לי לחזור הבית, לעצמי.
זו מתנה הכי טובה שיכולתי לדמיין ליום הולדת 33!
נתת לי את המפתח בטיפול למקום הכי יקר מכל;
הלב שלי.