אני יקרה שלי
אני אתחיל מהסוף, היום שבו אמרת לי: זהו, אין לך יותר בעיות! טיפלנו בהכל."
זה שיעשע אותי מאד, אני? אין לי בעיות יותר?
לאחר מכן נתתי למשפט הזה לשקוע, הסתובבתי איתו במשך כמה שבועות ושאלתי את עצמי איזה עוד בעיות נשארו לי לפתור, מה עוד מעכב אותי במי עוד לא טיפלתי, תוך כדי שאני מספרת לחברים שלי "אתם יודעים מה המטפלת שלי אמרה לי?" והיינו צוחקים ביחד, אבל ברצינות, עם הזמן שחלף שבחלקו עוד המשכנו להיפגש, הבנתי שבאמת אין לי יותר עכבות. נשארתי אני עם עצמי, במלואי ובחלקי, מה שיש.
הכאב אותו נשאתי שנים, הערפל, הסבך הזה שהכהה את חושיי ומנע ממני כל יכולת להתקדם-
כבר לא שם.
זה לא קרה ביום, וגם לא בשנה, זה היה תהליך ארוך ועדין, לפעמים חשבתי שעדין מדי, "למה אי אפשר לעשות פעמיים בשבוע ולהתקדם יותר מהר?"
ואת מנגד, תמיד בחמלה, באהבה ובסבלנות אין קץ שאומרת: לנפש יש את הזמן שלה ועובדת ישירות עם האמת מהגוף שלי גם כשאני לא מוצאת את המילים.
זה היה תהליך יסודי, ועמוק ודינאמי
תמיד מחובר לרגע
כשיש תכנית על שמכילה עת לכל מכאוב, כעס, פלונתר,
ועם הזמן גם התרגשות של הצלחה והשגים,
שינויים ותובנות שאין מהם דרך חזרה.
אז הגיע הסוף ואיתו גם הגיעה ההתחלה.
לראשונה אני יודעת זה רק עלי, אין לי תרוצים,
והכל אפשרי.
התפנה לי מקום לשמוע את עצמי
להכיל את עצמי
אני כאן בשבילי
ועם זה אני יוצאת לדרך
עם הידיעה שאני כמו שאני זה כל מה שאני צריכה
וכל מה שאבקש זה כבר עלי
ואני מסוגלת ולא צריכה אישור מאף אחד
אני זוכרת את המשפט הראשון
בהתחלה לא הצלחתי להגיד אותו בכלל, הייתי מוצפת, חנוקה
ובעיקר, לא הייתי מסוגלת לומר משפט פשוט שמכיר בערכי
אני יקרה, הובלת אותי את האור מתוך המנהרה
תקופות שצעדתי בחשכה ואני יוצאת ממך עם שדה פתוח של אפשרויות
ויש הכל: פחד שלפעמים משתק, חששות שמניעים מפעולה, הרגלים מגונים ומלחמות שלא השכלתי לוותר עליהן וגם מלא חלומות והשגים להתגלות.
והכל עם הכל, אני ממשיכה לצעוד ולהתפתח במסע חיי
ביחד איתי ולא בלעדיי
בזכותך, בהובלתך
בזכות האהבה, הסבלנות, האיכפתיות ובעיקר הדבקות במטרה.
אוהבת אותך
מודה לך על הדרך
ועל כל הנפלאות והאתגרים שיבואו בהמשך מסע חיי.