הגעתי לטיפול של אני אישה שיש לה הכל, אבל אין לה את עצמה. אחרי יותר משני עשורים בטיפולים פסיכולוגיים ואחרים שונים ומשונים, המתנתי בסבלנות כשנתיים לתור שלי. למה? פשוט כי ראיתי מקרוב את השינוי העמוק שהטיפול הזה עשה בחיים של א.נשים שהכרתי מקרוב.

לא פשוט לסכם היכרות ותהליך כזה. אפשר לספור אותם בשנים (4+-), במספר הפגישות (170-+), או בנושאים שנגענו בהם (מיליון), אבל אף אחד מהם לא יצליח לכסות את השינוי המהותי שעברתי. 

שלמה שגדולה בהרבה מסך חלקיה.

באחת השיחות שהיו לנו, כשניסיתי לתאר לך את התחושה שיש לי בעקבות הטיפול, השתמשתי במטאפורה של כדור צמר ענקי, מלא מלא בקשרים. מידי שבוע, בטיפול, פרמנו יחד קשר קטן אחד. בהתחלה השינוי היה איטי, כמעט בלתי מורגש, עוד קשר ועוד קשר ועוד קשר. ואז ביום אחד, התחושה הפנימית השתנתה. זה היה דק כמו ערפילים של בוקר, אבל התחושה הזו הלכה והתחזקה שמשהו זז. ששומדבר כבר לא כשהיה, גם אם אי אפשר ממש לאחוז בה. הפרימה האיטית הפכה עם הזמן למשחק טטריס מהיר, עוד ועוד חלקים מגלים את עצמם ומוצאים בדיוק את המקום הנכון שלהם.

הגעתי כאישה שיש לה הכל, אבל החוט המקשר בינה לבין עצמה היה רופף במיוחד, במקומות מסויימים אפילו קרוע. הייתי עצובה, מרוקנת, מלאה באשמה ובושה שלא תמיד ידעתי להסביר, ובעיקר עם תחושת פספוס וחיפוש עמוקה. שמעתי את כל העולם שמסביבי חוץ מאשר את עצמי. המקום שהייתי בו גם מנע ממני לראות את הא.נשים בחיי בצורה אמיתית ובהירה. הדפוסים שהייתי כבולה בהם, כבלו באופן טבעי גם את מי שהיו מסביבי.

אחד הדברים שאני כל כך מעריכה בטיפול שלך אני, הוא השילוב בין רגישות אינסופית לכנות רדיקלית. אין אצלך התייפיפות, האמת תמיד נשמעת ומהדהדת בחדר, אבל היא נאמרת בחוסר שיפוטיות ועם המון אהבה.

שבוע אחר שבוע, השכבות נשרו והקשרים הותרו. זה אילץ אותי להתמודד, להתבונן פנימה ולשנות. אבל אני לא מדברת על שינוי אקטיבי שנובע פעמים רבות מתוך החלטה, מתוך מודעות, מתוך הבנה מנטאלית. אני מדברת על שינוי פסיבי, שכמו כאילו קורה לך, בעדינות ובלי מאבק. כלומר, היו מאבקים, אבל הם היו בחוץ ונבעו מהשינוי הפנימי שהתחולל בתבניות שבתוכי. בידיעות הלב שלי, כמו שאת נוהגת להגיד. השינוי הוא לא משהו שצריך לחשוב עליו, לעבוד עליו, אפילו לא צריך להבין אותו, הוא פשוט קורה.

במהלך הדרך נפרדתי מדפוסים ישנים ומהיצמדות שהקטינה אותי, ובמקומה למדתי לסמוך על הידיעות הפנימיות שלי וללכת איתן יד ביד.

היום, כשאני מסתכלת על המקום בו הייתי, אני רואה שעשיתי כברת דרך גדולה. הניתוק התחלף בחיבור נינוח לרצונות שלי, ביכולת לתקשר את עצמי בביטחון לעולם, ובעיקר בהכרת תודה עמוקה על מי שאני. השינוי מרגיש כל כך טבעי, שהוא כבר לא מרגיש כמו שינוי, הוא מרגישה כמו חזרה הביתה למי שאני.

תודה לך אני על הסבלנות, הנחישות, הכנות הבלתי מתפשרת ועל המון אהבה. תודה מכל החלקים שבי, אלה שהיו בחושך וכעת מלאים באור.

לכל מי שקוראת את המילים האלו ומנסה להבין אם זה המקום הנכון, אני מאחלת לך את האומץ לפסוע פנימה. זו המתנה הכי גדולה שתוכלי לתת לעצמך.

ליהי